שי הלל
31 יול, 2019,
אין תגובות
גילוי
ההיריון היה מפתיע מעט, משמח, חצי מתוכנן חצי לא, אבל כבר אז זה היה
נראה טבעי, נכון, וללא דרמות. כבר אז שי הייתה נוכחת בדרך שלה -
פשוטה, כהמשך טבעי של החיים.
כבר
מתחילתו היה ההיריון מלווה בפחד ובחרדה, שהתעצמה ככל שההיריון התקדם.
הייתה זו הרגשה שלא הכרתי בהריונות הקודמים. הרגשתי שאני נושאת את עול
העולם והעצב שמלווה אליו על כתפיי. הרגשתי את הזקנה. הסתובבתי כבדה
נושאת מטען של עבר, של דורות, משהו הרבה יותר גדול ממני. הרגשתי את
המוות מקיף אותי כל הזמן, כאילו אומר לי "תכף אני בא אלייך". הייתי
בטוחה, אבל באמת באמת בטוחה, שאני הולכת למות, ועם הידיעה הזו
הסתובבתי בבטן. וזה גם מה ששחרר אותי, נתן לי חופש לעשות "דברים
אחרונים". לא קבעתי כלום לאחרי הלידה. כל ההכנות ללידה היו מלוות
במחשבה הקשה הזו. עם הידיעה הזו ובניגוד לקולות מהסביבה ול"שכל" הישר,
התפטרתי מהעבודה שנעשתה קשה ובלתי נסבלת עבורי, והקדשתי את כל כולי
לבית, להנאות הקטנות, לקפוץ לבור מעיין בלי לדעת איך לצאת ממנו, לנסוע
לקמפינג בשבוע 39, לקפוץ לירדן עם בטן של חודש תשיעי . היית
צריכה שאפנה לך את כל כולי, שאהיה רק שלך באמצעות היותי נאמנה לעצמי,
בשביל שתוכלי לצמוח ולגדול בתוכי עם כל החכמה השבטית שבך. אלו היו
סימנים ראשונים למי שאת בשבילי.
יעלה
31 יול, 2019,
אין תגובות
יום שלישי, 23.8.11, השעה 21.30,
אנחנו נפגשות לראשונה אחרי מסע ארוך שעברנו שתינו כדי לפגוש זו את זו.
החלל מלא בהתרגשות, בריח טרי של תינוקת רכה ובפחד של אימא שזה עתה
נולדה. יש כאב ויש דאגה גדולה. "כדאי שהיא תישן בתינוקייה
הלילה... אנחנו נשמור עליה. את תלכי לנוח. נקרא לך לבוא
להניק".