שי הלל
יולי 31, 2019 בשעה 13:30,
אין תגובות
גילוי ההיריון היה מפתיע מעט, משמח, חצי מתוכנן חצי לא, אבל כבר אז זה היה נראה טבעי, נכון, וללא דרמות. כבר אז שי הייתה נוכחת בדרך שלה - פשוטה, כהמשך טבעי של החיים.
כבר מתחילתו היה ההיריון מלווה בפחד ובחרדה, שהתעצמה ככל שההיריון התקדם. הייתה זו הרגשה שלא הכרתי בהריונות הקודמים. הרגשתי שאני נושאת את עול העולם והעצב שמלווה אליו על כתפיי. הרגשתי את הזקנה. הסתובבתי כבדה נושאת מטען של עבר, של דורות, משהו הרבה יותר גדול ממני. הרגשתי את המוות מקיף אותי כל הזמן, כאילו אומר לי "תכף אני בא אלייך". הייתי בטוחה, אבל באמת באמת בטוחה, שאני הולכת למות, ועם הידיעה הזו הסתובבתי בבטן. וזה גם מה ששחרר אותי, נתן לי חופש לעשות "דברים אחרונים". לא קבעתי כלום לאחרי הלידה. כל ההכנות ללידה היו מלוות במחשבה הקשה הזו. עם הידיעה הזו ובניגוד לקולות מהסביבה ול"שכל" הישר, התפטרתי מהעבודה שנעשתה קשה ובלתי נסבלת עבורי, והקדשתי את כל כולי לבית, להנאות הקטנות, לקפוץ לבור מעיין בלי לדעת איך לצאת ממנו, לנסוע לקמפינג בשבוע 39, לקפוץ לירדן עם בטן של חודש תשיעי . היית צריכה שאפנה לך את כל כולי, שאהיה רק שלך באמצעות היותי נאמנה לעצמי, בשביל שתוכלי לצמוח ולגדול בתוכי עם כל החכמה השבטית שבך. אלו היו סימנים ראשונים למי שאת בשבילי.
ההיריון הלך והתקדם והוגדר בסיכון כי היו לך ארבעה כלי דם בחבל הטבור במקום שלושה (חבל טבור מעובה) וגם כי בדיקת חלבון עוברי ה- HCG שלך היה גבוה - סיכוי גבוה יותר לפתח רעלת ואי שגשוג עוברי. לכן החלה מסכת בדיקות ואולטרסאונד. בכל בדיקה הלב אומר שאת כל כך בסדר, שכל זה מיותר לחלוטין, אבל צריך לעשות כי זה מה שאומרים….למרות ההגדרה החדשה "בסיכון", אני מחליטה שאותך אני יולדת בבית כי אין באמת סיכון.
אז למי לפנות? מאיה בבית לחם הגלילית? רות הדולה? אולי בכלל צריך בי"ח הפעם? אז בבית? בקיבוץ? והינה אני מוצאת את עצמי בחיפושים אחרי פנטזיה מושלמת שהיא לא אני, מחפשת ומחפשת, יוצאת מעצמי, מתהפכת במיטה בלילות, והלב לא נותן מנוח. את מחזירה אותי לפשוט, למדויק. את מאפשרת לי להתבלבל, ומחזירה אותי למרכז. בחרתי שאותך אלד יחד עם מאיה ורות בבית. ושוב עולות התהיות והשאלות והתסריטים השונים. השאלות מתישות ומעייפות. אני מוצאת את עצמי מחליפה וילונות לווילונות כהים-אטומים ממש, ש"חס וחלילה" לא יראו מה שמתרחש בבית בזמן הלידה. והנה אני רוצה לעצב מחדש את הבית, ומנסה כל הזמן שהבית יהיה מסודר, שאם הלידה תתחיל יהיה נעים להיות פה, ומדמיינת איך אני יולדת לבד בחדר, בחושך, עוצרת את הקולות שיוצאים ממני רק כדי שלא ישמעו שלא יידעו שמשהו נפלא קורה פה. בתוך תוכי אני רוצה חופש, רוצה להשתחרר מכבלי הלא נעים ורוצה מאוד שהחופש הזה יהיה בבית, אבל מפחדת להחליט אחרת…את כבר בחרת את הדרך שלך לתת לי להקשיב לעצמי ולעצמך. את מכוונת אחרת.
והינה הגיע יום שישי - שעת ערביים, אווירה קדושה, שקטה ופשוטה. הבית נקי והמקרר מלא. הרגשתי שאני חוזרת לנשום בקצב אחר, שיש בי שלווה אמיתית, השלמה ונינוחות, הקיימות, כמו שמתארים, לפני "סוף". אוריה ויעלה צחקו וחיבקו אותי כל אותו צוהריים, קפצנו והתגלגלנו במיטה והיה כיף. אוריה ביקש שנדליק נרות שבת ונשיר שירים לקבל את השבת. הם הזמינו אותך לבוא בלי שידעו - כלת השבת, ואת נענית לבקשה. הרגשת שטוב פה.
צירונים קטנטנים החלו להגיע לפני ארוחת הערב , צירים לא סדירים, שונים בעוצמתם, באים ונעלמים. אני עם עצמי ואיתך. מסמסת לרות ולמאיה שמתחיל משהו ואומרת שזה לא נראה לי כמו הדבר האמיתי, אבל שיהיו בהיכון. בלילה של שישי אני מתיישבת לסיים לתפור את תיק החתלה שלך. הצירים כבר משפיעים על הריכוז ונועם בא לעזרתי, והינה אנחנו מוצאים את עצמנו תופרים ומעבירים את הצירים. בשעה אחת בלילה מתחיל דימום. אני מתקשרת למאיה לוודא שזה נורמלי. היא מרגיעה וממשיכה את הלילה. יש צירים אבל הם לא מתחזקים. אני חושבת שאולי כדאי שאנסה לקדם את הלידה, אבל מחליטה להיכנס למיטה ולנסות לישון. אני רוצה ללדת בלילה או לפחות לפנות בוקר, אבל זה לא קורה...הבוקר מגיע ואני מתעוררת מציר חזק. ההורים שלי בדרך מירושלים וגם רות הדולה כבר בדרך. רות מגיעה, מאפשרת לי להיות עם עצמי בחדר, נותנת לי את החופש והמרחב שאליו אני משתוקקת. אוריה מתעורר לריח העוגיות שנועם אופה. ואני כבר מתחילה להתכנס יותר ויותר.
ההורים שלי מגיעים ויחד איתם אימא של נועם... ברגע שאני רואה את אימא שלי המים משתחררים . רות מבקשת מכולם ללכת ולא להישאר לקפה של שבת בבוקר. אני נכנסת לשירותים ויודעת בתוך תוכי שהמים מקוניאליים. ואכן הם היו….מים עכורים מאוד, ירוקים, חומים ודמיים. זהו איתות שלך ואני מקשיבה. אני יוצאת ומודיעה שנוסעים לבית החולים. את רוצה אותי משוחררת, מחוברת רק אלייך, את רוצה אותי נקייה, את רוצה את כל כולי לך, בלי וילונות כהים, בלי מה יגידו השכנים, מקום ניטרלי. את מובילה אותי לבית החולים בנצרת, שם נפגוש את מאיה לצלילי הכנסייה וקולות המואזין. בשבוע קשה של אינתיפדה ופיגועים את מביאה אותי בשערי השלום עם אמונה מלאה ושלמה בטוב של האדם. הצירים מתגברים מאוד בדרך. אנחנו מגיעים לבית החולים לתוך אמבטיה, כאילו רק אני, את ואלוהים נוכחים בבניין. את משחררת אותי למקום אחר, קולות מקהלה גבוהים יוצאים ממני, שרים לך שירי הלל, מתפללים לכבודך - בואי רכה, טובה וקדושה לעולם. והינה את מגיעה יפה כלבנה. אני אוחזת את גופך החלקלק בידיי ומביאה אותך אליי, עם שכבות של מקוניום המכסות את עורך הלבן הטהור. עינייך פקוחות וטובות, מבשרות על הצניעות, על כוחה של האינטואיציה וההקשבה של הלב, על הנאמנות לעצמך. ובכית בכית בכית, בכית בשביל שתינו. אנחנו מחוברות זו לזו לכמה שעות, וכולנו מספיקים לנוח מנוחת שבת טובה - בזכותך. כבר באותו הערב אנחנו חוזרות הביתה וממשיכות להתכרבל כל הלילה ביחד.
קראנו לך שי על שם סבתא רבתא יהודית (שישה יהודית)